בית הכנסת בקרייה

הכל התחיל בעקבות שיחה בערב שבת, שבה גורי אמר שבבית הכנסת בקריה, ואולי לא רק בו, אין שום דבר שקשור לתפילה (לפחות אצל רוב האנשים) אלא סוג של מפגש שאין בינו ובין קדושה ויראת שמים ולא כלום (גורי תקן אותי אם לא הבנתי אותך כראוי).

בקיצור בית הכנסת הוא מקום של קבע ואין בו תחנונים. אנשים קובעים את בית הכנסת והמנין לפי מהירות התפילה והחבריא שמסביב ותו לא.

מאז השיחה הזו אני חושב על כך וגם על המאמר בפרקי אבות פרק ב' משנה י"ג: רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע.

וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב) "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ואל תהי רשע בפני עצמך.

שאלתי את עצמי האם גורי צודק, קודם כל לגבי? אני חושב שלא, ולמה כי על אף שלמהירות התפילה ולחבורה שמסביב יש חשיבות גדולה בעיני - ועל פיה אני בדר"כ קובע לאיזה מנין אצטרף בימות החול, עדיין תוך כדי התפילה ישנם המקומות - ובמיוחד תפילת העמידה - בהן אכן אני מתייחד עם תפילותי וברגעים אלו אינה דומה תפילת האתמול לתפילת היום.

נכון גם שאם לא אגיע למנין ש"מתאים" לי אשאר להתפלל בבית ביחידות, אבל אתפלל.

במוסף שבת שלמחרת השיחה, נוכחתי לראות שאמנם דיבורים רבים בביה"כ ועיסוקים מגוונים וקבוצות שנשארות בתוך האולם ולכאורה אינן מתפללות אבל, כשהגענו לתפילת העמידה השתררה דממה באולם ורוב האנשים אכן "מלמלו" את התפילה הקבועה למוסף של שבת ונראה לי שרובם התפללו בכוונה ולא כתפילה של קבע (בשבת אגב, בדרך כלל אין התפילה כוללת בקשות פרטיות).

אז מדוע יש חובת תפילה ומדוע יש קביעות בתפילות ומדוע לא להתפלל בבית שלא במנין בריכוז רב ובדגש על מה שבאמת אנחנו צריכים?

אני מוציא מן הדיון את התפילות שניתן לאמרן רק בציבור כמו "ברכו", "קדושה", וכד'.

סוגריים מזה מספר חודשים אני נוהג בכל יום בשבוע ללמוד "שביעית" מפרשת השבוע בתורה ולקרוא הגיגים של גדולי תורה ודעת על פרשת השבוע בכל יום מישהו אחר.

במקרה (באמת ובתמים), נטלתי היום לידי את ספרו של הרב חיים נבון על פרשות השבוע והוא בדבריו על פרשת השבוע - תרומה, מצייו את שתי סוגי התרומות לבנית המשכן: תרומת החובה בה כל אחד נתן את מחצית השקל - ללא קשר למצבו הכלכלי, ותרומת הנדבה בה נתן כל אחד כאשר ידבנו ליבו.

אני חושב שכל אחד מאתנו מכיר היטב את הצורך בחובה קבועה בכל מיני דברים: התעמלות חובה מדי יום לטובת הבריאות והגזרה, תדריך לפני כל משימה - גם השגרתית ביותר, תחקיר אחרי כל ביצוע - גם אם היה מושלם. ובקיצור - מסגרת. יש חשיבות למסגרת ובלעדיה כנראה שהתפוקות שלנו בכל התחומים היו יורדות.

כך גם התפילה - יש חשיבות למסגרת של קבע (אפשר להתווכח האם המסגרת צריכה להיות 3 פעמים ביום או פעם בשבוע / בחודש / בקבוע זמן אחר) אבל ברור לי שבלעדיה לא היינו פונים לבורא עולם גם בעת צרה ומצוקה שבה התפילה עולה מעומק הלב ומוצאת את מילותיה המתאימות למצב כאילו מאליה.

משום החובה והנוסח הקבועים מצאו חכמים לנכון לאמר לנו להשקיע מאמץ וכוונה בתפילה כדי שיהיו בה תחנונים מעומק הלב. אכן אצלי חלק נכבד מתפילות היום נאמר בעל פה וללא כוונה מיוחדת. אבל דווקא עובדה זו מאפשרת לי למצוא את הדקה או הדקותיים בהן אני חושב על מה שאני מבטא ובהן אף אני משנה / מוסיף לנוסח כדי לבטא צורך אמיתי שלי או אל המשפחה או אף של העם.

אלמלא החובה הקבועה לא היו לי הדקות של התחנונים בכלל! החובה נולדה עבורי. היא לא נולדה כדי לחלות את פני האל במנחה קבועה כדי שישמע אותי כשאני צריך. על זה כבר אמר הנביא: "למה לי רוב זבחיכם...החפץ לה' בעולות..."? אלוקים ישמע את תחנונינו הבוקעים מעומק הלב גם אם לא נתפלל באופן קבוע, ולא יקשיב לתחנונינו גם אם נתפלל שלש פעמים ביום כל יום, על פי הקריטריונים שלו שעדיין לא נולד האדם שיודע לפענחם.

#תפילה #ביתכנסת #סבאישראל