דברים לפרשת השבוע - וילך תשע"ו‎

דבר תורה לפרשת וילך תשע"ו (פרשה תשיעית - בספר דברים)

תקציר הפרשה (מתוך אתר גלים מבית סנונית):

הגיע העת של משה לשאת את דברי הפרידה שלו מן העם, בטרם כניסתם לארץ: הוא מחזק אותם שלא ייראו במלחמה על הארץ כי ה' עמם, ומחזק במיוחד את יהושע בן-נון – שמונה כממשיך דרכו, והוא אשר ייכנס עמם לארץ. משה מעלה על הכתב את כל הדברים אשר אמר לעם בעל פה: כל המצוות האזהרות והחיזוקים, וצווה שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות יתקהלו כל העם אל מקום המקדש ודברים אלו ייקראו באוזניהם, זוהי מצוות הקהל. לאחר מכן נגלה האלוהים אל משה וסיפר לו כי בעתיד יפנה העם עורף למצוות, ולכן הוא מצוּוה לכתוב להם שירה לדורות, (שתופיע בפרשה הבאה) שמטרתה להזכיר להם את דברי ה'.

השבוע אנחנו בין ראש השנה ליום הכיפורים ואלו הם עשרת ימי תשובה. כמעט תמיד פרשת וילך נקראת בשבת זו שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ושבת זו נקראת שבת שובה על שם ההפטרה[1] המיוחדת שאנו קוראים בשבת זו מתוך ספר הושע שבתרי עשר הפותחת במילים "שובה ישראל עד ה'...". אנסה לשלב בדברי הפעם משהו שמחבר את הפרשה עם הזמן בו אנו נמצאים.

אבל לפני הכל אני רוצה לתקן טעות שלי משבוע שעבר. פרשת וילך היא הקצרה שבתורה 30 פסוקים בלבד. סליחה על שהכתרתי בשבוע שעבר, בטעות, את 40 הפסוקים של ניצבים כפרשה הקצרה ביותר...

זו הזדמנות טובה להזכיר שעצם יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום. לעומת זאת כדי לכפר על עבירות שבין אדם לחברו (דרך ארץ) אנו צריכים לפנות למי שפגענו בו (גם אם לא בכוונה) ולבקש את סליחתו. חכמים לימדו אותנו גם שמנהג טוב הוא לסלוח למי שביקש את סליחתנו ולא להשאיר אותו תלוי ועומד לגחמותינו.

יש אומרים (ואיני זוכר בדיוק היכן קראתי זאת) שמשה מנצל את ימיו האחרונים[2] גם לבקשת סליחה אישית מעם ישראל וזו הסיבה שבניגוד לפעמים קודמות לא נאמר וידבר משה או ויאמר משה אלא וילך. משה הולך להיפרד אישית מכל שבט ושבט לדבר פנים אל פנים (לראות את הלבן בעיניים) זו הגדולה של מנהיג שאינו מפחד להודות בטעויות, אם היו, ויודע שהמגע האישי הוא בעל ערך מיוחד במינו.

יש בפרשת וילך עוד הקשר מיוחד, המתגשם ממש בשנה זו דווקא (תשע"ו), שהיא השנה הראשונה שאחרי שנת השמיטה (השביעית) שהייתה בשנת תשע"ה ולכן גם מכונה השנה השמינית. הקשר זה הוא מעמד הקהל: "לא,ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. לא,י וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת. לא,יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם. לא,יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא,יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ."

יש ערך גדול מאד בהקראה המחודשת הזו מדי כמה שנים. היא משמשת תזכורת. היא קוראת להתחדשות ולרענון. מזכירה למבוגרים ימים עברו בהם הבטיחו הבטחות (והבטיחו גם לקיים אותם...), בהם טוו חלומות, בהם הסתכלו על העתיד בתקווה ובצפייה לדברים גדולים וחשובים שייקרו לעם אבל גם לכל אחד מהפרטים המרכיבים אותו. זו גם הזדמנות גדולה לצעירים לשמוע באוזניהם את הדרישות והציוויים ואת ההבטחות ואת מה שהוריהם וזקניהם קבלו עליהם.

אבל יותר מכך אומר הרב יואל בן נון[3]: מצוות "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (לא, יב) היא המצווה האחרונה בספר דברים ובתורה בכלל, והיא מזכירה ואף משחזרת את המעמד בחורב, ואת מעמד הברית (כט, ט-יא). אך מדוע "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת" (לא, י)? כי, חג הסוכות היחיד שאיננו חג אסיף[4] הוא הרגע בו יוכל כל ישראל להתקרב למעמד חורב, כי הפערים החברתיים-כלכליים יידחקו הצידה. יבול השמיטה כאשר כולם שווים בו, דומה במקצת לאוכלי מָן במדבר, שיכלו לקבל תורה מתוך שוויון גמור.

זו הזדמנות גם לנו. במקום להכות כל אחד על חזה חברו (ספורט מקובל בישראל, במיוחד, בין ימין לשמאל), נקבל על עצמנו משהו לשנה הבאה בתחום החברתי. למשל, לעצור לפני מעבר חציה כל פעם שמישהו מתקרב אליו (ולא למהר ולחטוף אותו לפני שההלך יציב את רגלו על הכביש), או (משהו קשה בהרבה) לתת לאלו שנדחפים בכביש להיכנס (אפילו אינם צודקים ולא טעו אלא במכוון מנסים לנצל את טוב ליבנו...אגב, מי יודע להבחין מי הוא מי?).

כן, עיקר התשובה, בעיני, הוא בתחום שבין אדם לחברו. לא פשוט להישיר מבט מול מי שפגענו בו ולבקש סליחה. הרבה יותר קל להכות על החזה ולהבטיח שבשנת השמיטה הבאה לא נעבד את האדמה. זה יעזור למישהו? וכי נקיים את זה? בואו נתרכז במה שאנחנו יכולים לעשות ובוודאות יעשיר ויחזק את החיים של כולנו. אם כל אחד מאיתנו יוסיף קצת אור (ולא ינסה לכבות את החושך) יהיה לכולנו הרבה יותר אור.

אז מה עוד יש לנו בפרשת השבוע וילך? יש לנו את העברת המושכות ליהושע. משה אינו נאחז בקרנות המזבח. הוא יודע שעל אף ש"לא כהתה עינו ולא נס ליחו" הוא את תפקידו סיים. ומעתה ואילך יהושע יוביל את העם. הוא זה שנבחר להיות מי שיכניס את העם ארצה. סיבות רבות מנסים חכמינו לתת להחלטה זו ומכולן נראית לי זו שאומרת, שחווית הכניסה לארץ והנהגת העם בארץ המובטחת, שונים לחלוטין ממה שהיה במדבר. הנהגת העם במדבר והפיכת קבוצת עבדים לעם תוך ליווי מתמיד וניסי של הקב"ה, שונה לחלוטין מהנהגת סדרי שלטון "טבעיים" והקמת מערכת שלטונית מבוזרת עם הפרדת רשויות וללא ניסים גלויים כפי שהיה במדבר. להנהגה בדרך הטבע יהושע יותר מתאים (ראינו כיצד משה "נכשל" בהוצאת המים מן הסלע שנגמר בכעסו של משה על העם, וכן במעשה המרגלים). משה מכיר בכך ומעביר את השלטון במלואו וללא היסוס ותוך אמירה לעם וליהושע במשפט אחד: "לא,ז וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם." העברת שלטון למופת ומבלי להשאיר שום מוקד כח בידו. אפשר לקרוא את הפסוק הזה כך: משה אומר ליהושע: כשאתה לעיני כל ישראל חזק ואמץ. לעולם אל תראה בפומבי לעם איזו חולשה או פחד. זה לא דבר שמתאים להנהגת העם בארץ בדרך הטבע. (זוכרים את הגמגום של רוה"מ לוי אשכול ערב מלחמת ששת?) אבל אפשר לקרוא אותו גם כך שמשה מעביר את השלטון ליהושע לעיני כל ישראל – מזה אין דרך חזרה. ויש ברכה לכולם רק חזק ואמץ. הלוואי עלינו העברת שלטון כזו

שבת שלום!

שנחתם כולנו לחיים טובים ולשלום בבריאות טובה ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה ושיתגשמו משאלות לבנו לטובה.

[1] כזכור לכם בכל שבת אחרי הקריאה בתורה קוראים גם קטע מספרי הנביאים שיש לו איזה הקשר לפרשת השבוע או לתאריך המיוחד שבו נמצאת שבת זו.

· (עגנון, ימים נוראים קפ"ט) שבת זו שבין ראש השנה ליום הכפורים נקראת "שבת שובה" מפני שמפטירין בו (הושע י"ד) "שובה ישראל", והעם קורין לו "שבת תשובה", מפני שהוא בתוך ימי התשובה... ואין נער אומר ההפטרה אלא קורין איש חשוב.

[2] חכמים משווים את יום המיתה ואת יום החתונה ליום הכיפורים. לשלושתם יכולת מיוחדת לכפר בהיותם ציון דרך מיוחד ומשמעותי בחיי כל אדם.

[3] הרב יואל בן נון מלמד ומפרש תנ"ך מתוך אתר 929: http://www.929.org.il/page/184/post/5404

[4] בסוכות שמגיע אחרי שנת שמיטה אין אסיף כי השדות לא עובדו בשנת השמיטה ומעט היבול שהיה כבר הופקר על פי מצוות השמיטה וכולם זכו בו, לאו דווקא בעלי הבית...

Israel Zvi Primor - ישראל צבי פרימור

#פרשתשבוע #סבאישראל