דברים לפרשת השבוע - פרשת צו תשע"ה
- סבא ישראל
- Mar 29, 2015
- 2 min read
תקציר הפרשה והספר (מתוך אתר גלים מבית סנונית):
גם פרשת צו עוסקת בקורבנות, ובעיקר בהנחיות לכוהנים על פעולות ההקרבה של קורבנות שונים (עולָה, מִנחָה, חַטָאת, אָשָם וזבח השְלָמים). וכדי שסוף סוף יוכלו הכוהנים להתחיל במילוי תפקידיהם, מקיימים את טקס המילואים- הטקס שבו מקדישים את המשכן, ואת אהרון ובניו לעבודה במשכן, על ידי מְשיחָתָם בשמן המשחה. האירוע החשוב הזה התקיים במשך שבעה ימים, ובהם לא יצאו הכוהנים מפֶּתח אוהל מועד.
אני רוצה לשוחח על נושא אחד בפרשה – אל תלבין פני חברך ברבים!
מתוך הפרשה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא";
לכאורה יש כאן בעיה באותו מקום שמקריבים את העולה - שכולה כליל לה' והיא בדר"כ קורבן נדבה שצדיקים מקריבים אותו – אנחנו נקריב קורבן חטאת - שמכפרת על פשעים, שמקריבים אותה קצת פחות צדיקים (שלא לאמר רשעים)? וכי לא היה ראוי שנפריד בין הקורבנות הללו? האם לא נכון שנייחד מקום "קדוש" יותר לקורבנות הנדבה לאנשים הצדיקים?
לא אומרת התורה. כלל וכלל לא. ויש לכך לפחות שתי סיבות
האחת – כלל וכלל לא ברור שמי שתורם קורבן נדבה הוא צדיק גדול מזה שמביא חטאת. יותר מכך, אולי אינו צדיק כלל, רק שלא נוח לו להודות שאינו כזה? אנו מכירים את התופעה, הלא כן?
השנייה – והיא חיובית יותר ולכן מועדפת עלי – אומרת כך. אנחנו לא רוצים להלבין את פניהם של מקריבי החטאת.
גם כך קשה להם. הם חטאו, הם מכירים בחטאם, הם מצטערים על כך, הם צריכים גם להוציא כסף לקורבן, הם מרגישים כאילו שמקריבים את חלבם ודמם ממש. אז אנחנו נוסיף לכך גם את הבושה? למה כולם צריכים לדעת (חוץ מהיבט הרכילות, לשון הרע ועוד כל מיני כייפים שאנחנו אוהבים לגלגל בלשוננו, לצקצק בשפתינו ולחייך לחברינו ושותפינו) מה זה יעזור למי שבאמת ובתמים רוצה לכפר על חטא שחטא (ולא משנה אם זה בין אדם לחברו או בין אדם למקום – ממילא כל עבירה שבין אדם לחברו היא גם עבירה כלפי שמיים)?
התורה מלמדת אותנו לכבד כל אדם. גם את מי שחטא. ובמיוחד את מי שמכיר בחטאו, מתחרט עליו, רוצה לכפר עליו ולחזור למוטב.
כן. המלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים! כדי למנוע זאת קורבנות ה"צדיקים" וקורבנות ה"רשעים" מוקרבים באותו מקום. כך איננו יודעים מי עשה מה ואיננו מגיעים לפינה הרכילותית ולשון הרע שנלווית אליה.
בצורה דומה אנחנו כורכים את כל ארבעת הבנים בהגדה בחבילה אחת החכם, הרשע, התם, וגם זה שאינו יודע לשאול – כולם ביחד חלק בלתי נפרד מעם ישראל.
כן, וגם אלו שנעדרים, שאינם עמנו – להם אנחנו מקדישים את הכוס החמישית. אבל על כך בשבוע הבא בע"ה
נ"ב: על פי המסורת הימים שבין ראש חודש ניסן לבין פסח הם ימי חנוכת המשכן. לכן בתפילת שחרית מוסיפים בימים אלו כל בוקר קריאה של קטע אחד מפרשת נשא בספר במדבר ובו הקרבנות שהביאו כל אחד מנשיאי השבטים בחנוכת המקדש. כל יום נשיא אחר – וכל הקרבנות זהים. גם כאן לזהות הקרבנות יש קשר להלבנת הפנים ולחשיבות של כולנו עם אחד וכולנו שווים!
שבת שלום.
Comments