דברים לפרשת השבוע - "נשא" תשע"ה‎

דבר תורה לפרשת נשא תשע"ה (פרשה שניה בספר במדבר)

תקציר הפרשת (מתוך אתר גלים מבית סנונית):

בפרשה זו עולים עניינים שונים:

· ה' מצווה לשלוח אנשים שנטמאו אל מחוץ למחנה.

· אשם גזֵילוֹת - אדם שנשבע בשם ה' לשקר צריך להקריב קורבן.

· פרשת סוטָה - אישה שחשודה בנִיאוּף מובאת אל הכוהן. עליה לשתות "מים מְאָרְרִים". לפי תגובת הבטן שלה למים - יודעים האם באמת נָאֲפָה.

· פרשת הנזיר - פירוט החוקים שמקבל על עצמו אדם שנוֹדֵר להיות נזיר: אסור לו לשתות יין ושֵׁיכָר, ואסור לו לגלח את ראשו.

· ברכת כוהנים - הברכה שעל הכוהנים לברך בה את העם.

· מתנות הנשיאים- בניית המשכן הסתיימה, והנשיאים של השבטים מביאים קורבנות. בכל יום מקריב נשיא אחד את קורבנו. כך במשך שנים-עשר ימים.

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה וכוללת 176 פסוקים, בדומה לכך הפרק הארוך ביותר בספר תהלים (קי"ט) הוא בן 176 פסוקים (8 פסוקים לכל אות כפול 22 אותיות הא"ב), והמסכת הכי ארוכה בתלמוד הבבלי היא בת 176 עמודים (מסכת בבא בתרא – השער האחרון). על עובדות אלו יש הרבה מאד פרשנויות שלא אכנס אליהן.

לא אדבר על דברים גדולים בפרשה אלא אנסה לשוחח על שני הנושאים האחרונים: ברכת כהנים ומתנות הנשיאים.

אזכיר גם שבימים אלו אנו נמצאים עדיין בתקופה של חגיגות חג השבועות שמשאיר את רישומו בכל שנים עשר הימים הראשונים של חודש סיוון.

הנושא הראשון הוא ברכת כהנים. ציטוט מהפרשה:

ו,כב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו,כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. ו,כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. ו,כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. ו,כז וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.

סדר הברכה והתהליכים מפורטים גם בויקיפדיה[1]: " ...הכהנים חולצים את נעליהם, מכסים את ראשם בטליתות, ועולים לבימה שליד ארון הקודש ללא נעלים. ... ואומרים את הברכה: "ברוך אתה ה'... אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה."

קצת לא ברור איך אנחנו מבטיחים שהכהנים יברכו את כולם באהבה? כיצד אפשר לצוות על אהבה? ואם יש בקהל מישהו שהזיק לאיזה כהן? והכהן אולי לא אוהב אותו? הפרשנים הלכו כאן לכיוון קצת שונה ומסבירים שבלי קשר לתחושתם של הכהנים הם מצווים לברך את הקהל שבקהל תהיה אהבה, שהאנשים יאהבו אחד את השני. כלומר הכהנים מברכים את הציבור שתשרה בו אהבה. אם זה מתקיים אז עשינו צעד גדול בדרך לאחדות ולסיכויי הצלחה של הציבור כולו. רק תארו לכם איך היו נראים חיינו לו רק היינו אוהבים אחד את השני. (או לפחות לא שונאים...)

הנושא השני הוא קרבנות הנשיאים. בפרשה מתוארים המתנות שכל אחד מנשיאי השבטים הביא בעת חנוכת המשכן. אנו רואים שכל המתנות זהות לחלוטין – כל שבט שלח בידי נשיאו אותה מתנה בדיוק. למרות שכל המתנות זהות ולמרות שמקובלת עלינו ההנחה שבדרך כלל התורה נוטה לקצר וכל מילותיה ספורות, הרי שכאן לא אומרת התורה שנשיא ב' הביא כמו נשיא א' או שאומרת "כל אחד מהנשיאים הביא קרבן זהה שמכיל כך וכך" אלא אצל כל נשיא מפורטות המתנות במלואן ומבלי להחסיר אף פרט. למה זה כך?

לקחתי לכאן שני רעיונות מבין המפרשים הרבים על הנושא כפי שתמצת אותם יוסף פריאל מאפרת במאמרו באוניברסיטת בר-אילן[2]:

1. הרמב"ן (1194 - 1270) (ז:יב): כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר: 'כי מכבדי אכבד' והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד... כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. כלומר: בפרשה זו צפון מסר רוחני לדור ההוא ולדורות הבאים: כבוד הזולת וגדולת הנשיאים.

2. ר' זלמן סורוצקין, בעל אזנים לתורה (1881 - 1966) (ז:יח): שדברה תורה בשבחם של הנשיאים שהשני לא הוסיף על הראשון והשלישי על השני וכן כולם, ולא כדרך אנשים הרגילים באופנים כאלה במעמד כל ישראל להתפאר בנדיבות ליבם ולהראות לכל כי עולים המה על חבריהם והם לא עשו זאת. ומכיון שאם היה השני מוסיף על הראשון היה הכרח לפרוט את נדבתו, לא רצה הקב"ה שבשביל שעשה השני דבר הגון ולא התחרה עם חבירו, יפסיד ולא יהיה קרבנו כתוב בפרוט בתורה. ניכר שהרב סורוצקין זצ"ל דיבר מעמדה של מי שהיה בעסקי ציבור (הוא היה ראש אגו"י לאחר הקמת המדינה), ורצה ללמדנו מסר חברתי-חינוכי. (ואני מוסיף ראו לדוגמא את התחרות בחגיגות יום העצמאות...)

שבת שלום!

[1] http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%9B%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%9D

[2] http://www.biu.ac.il/jh/Parasha/naso/per.html

כולנו מתפללים לרפואת אייל ברמי במהרה

#סבאישראל #פרשתשבוע