דברים לפרשת השבוע בהעלותך תשע"ה

דבר תורה לפרשת בהעלותך תשע"ה (פרשה שלישית בספר במדבר)

תקציר הפרשת (מתוך אתר גלים מבית סנונית):

חג הפסח הגיע, ואל משה פנו אנשים טמאים שבגלל טומאתם לא יכולים לחגוג, והם מבקשים פתרון. ה' מורה להם לחגוג פסח שני - כעבור חודש בדיוק, בי"ד באייר. ה' מְצַווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף שישמשו לכַנֵס את העַם, ולהודיע על נסיעת המחנות. בני ישראל מתלוננים, וה' מבעיר אש בקצה המחנה ("תבערה"). אבל בני ישראל ממשיכים להתלונן, ומדברים על כך שהם מתגעגעים לסיר הבשר במצרַיִם. עוּלוֹ של העַם קשֶה על משה, והוא פונה לה' שמְצַווה אותו לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו. בתגובה לתלונת בני ישראל מוריד ה' שְׂלָוִוים (=סוג של עוף) מהשמַיִם. כאשר אוכלים בני ישראל מן השְׂלָוִוים מכה בהם ה', ורבים נהרגים. ולכן נקרא המקום קברות התאווה. ולבסוף, מריָם ואהרון מדברים רעות במשה, אחיהם, וכעונש לוקָה מרים בצרעת.

פרשת בהעלותך מתחילה כך (ציטוט): "ח,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח,ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. ח,ג וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן--אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה."

רש"י על המילים ויֱעש כן אהרון אומר כך: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" ואנחנו תוהים איזה שבח זה שאהרן לא שינה. הוא הרי עשה מה שצריך לעשות?

אלא מה? אחת הבעיות בחיינו היא השגרה. לקום בבוקר להכין את הילדים לבית הספר, לדאוג לצרכי הבית, ללכת לעבודה, לעבוד ובמעגל חוזר כך כל יום, כל שנה. שגרה מבורכת או שגרה הורגת?

אומר רש"י אכן קשה להפליא לעשות משהו שגרתי ולחוש כל פעם תחושה של התעלות, של שליחות ושל עשייה חד פעמית. גדולתו של אהרן היתה שלמרות הצורך לשבור את השגרה ולהתחדש הוא ביצע מדי יום אותו דבר אבל התרגש מחדש מדי יום וזה נראה לו כחדש, כשונה, כמפתיע וכמעורר.

לנו בדרך כלל אין את הפריווילגיה הזו, ומצד שני אין לנו הכורח לחזור במאת האחוזים בדיוק על אותה עשייה יום יומית. מותר לנו ולמעשה אנחנו חייבים להמציא את עצמינו מחדש כל יום ויום כדי שנתרגש מחדש. כדי שנחיה. כדי שכל יום יהיה יום של שמחה שבו אנחנו פוקחים עיניים מחדש ומצפים לעשייה של היום המיוחד הזה בשמחה ובששון.

בדומה לכך יש דיון בהמשך הפרשה בין הרמב"ן לרמב"ם[1]. על הפסוק: "י,ט וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם--וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם." הרמב"ן לומד מפסוק זה את הציווי להתפלל בעת צרה (החצוצרות הן חלק מהתפילה הציבורית) ולדבריו אין חובת תפילה יומית מן התורה. הרמב"ם לעומתו טוען שיש חובת תפילה יום יומית. את המחלוקת ביניהם מיישב הרב סולובייצ'יק בהסבר נועז שטוען שגם הרמב"ם חושב שחובת התפילה מן התורה היא רק בעת צרה. אלא, שהרמב"ם טוען שאנחנו בצרה כל יום. איננו יודעים לעולם מה מחכה לנו מעבר לפינה.

אם ניקח את שני הדברים יחד נראה שיש לנו למעשה קריאה למעשה רוטיני, שגרתי, החוזר על עצמו, אולם כדי לשבור את השגרה עלינו למצוא את הדרך להתחדשות יום-יומית ולמאמץ יום יומי כדי שכל יום יהיה חדש בעינינו.

לא פשוט, מאתגר. אבל, כנראה אפשרי ובמיוחד – תלוי רק בנו!

שבת שלום!

נ"ב: ראו את הסיפור בפרק ט' פסוקים ו' עד י"ג על אנשים שלא יכלו לחגוג את הפסח במועדו בי"ד בניסן והמציאו בלחצם על משה את מועד ב' (חודש מאוחר יותר ב י"ד באייר). כל הסטודנטים צריכים להודות להם!

[1] על פי הרב חיים נבון בספרו "פרשות" מבט חדש על פרשת השבוע בהוצאת מעליות תשס"ה. (רמב"ן רבי משה בן נחמן, רמב"ם רבי משה בן מימון)

#פרשתשבוע #סבאישראל